מושגים נבחרים
על המלחמה הגדולה על המולדת
וויליקאיה אוטצ'יבסקאיה וויינה
זוהי לא בדיוק "מלחמת העולם השנייה", שהתחילה עם הפלישה הנאצית לפולין והסתיימה עם כניעת יפן לארה"ב. השם הסובייטי מדבר ספציפית על המלחמה שניהלה ברה"מ. האם יש כאן הצנעה של חלקן של האומות האחרות ואירועים אחרים במלחמה הזאת? כנראה שכן. וגם, הצנעה של שיתוף הפעולה בין ברה"מ לגרמניה הנאצית לפי תחילה המלחמה, עם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וחלוקת פולין.
אבל – זוהי גם הדגשה של העובדה שעיקר המלחמה התנהל בכל זאת על אדמתה של מדינה אחת. מדינה ששרדה את עיקר המאמץ הצבאי הנאצי ושכשליש מקורבנות המלחמה בעולם היו מקרב אזרחיה ובתוכם מיליון וחצי יהודים שנטבחו וכרבע מיליון חיילים יהודים שנפלו. ומדינה שבשטחה, במידה רבה, המלחמה גם הוכרעה.
על כל פנים, פרספקטיבה זו אינה סבירה פחות מזו האמריקאית שעליה גדלנו במידה רבה כאן בישראל. עבורנו, השם "מלחמת המולדת הגדולה", על הבעייתיות שבו, אינו תחליף לשם "מלחמת העולם השנייה" אלא הזמנה לעסוק יותר בסיפורים מהמקום שבו התרחש החלק הגדול ביותר של המלחמה ההיא.
או בעברית: "מלחמת המולדת הגדולה". התחילה ביוני 1941 והסתיימה ב-9 במאי 1945 עם כניעת הנאצים לצבא האדום.
Э. Л. Тимлиным, Киев
"על כל היהודונים המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני 29 בספטמבר 1941 בפינת הרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב. עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה."
זאת הייתה לשון ההודעה שנתלתה ברחובות קייב בספטמבר 1941. רוב היהודים הצליחו להימלט מהעיר לפני כיבושה ע"י הנאצים. אך כ-60 אלף נותרו. נותרו גם סוכני נקו"ד שמשימתם הייתה למרר את חיי הפולשים. ומספר הימים לאחר נפילת העיר, התרחשה סדרת פיצוצים בשדרות חרישיאטיק, רחובה הראשי של קייב. הנאצים, שראו במשטר הסובייטי דבר "יהודי" (ויהודים רבים שירתו בנקו"ד) האשימו בכך את היהודים. ועל כן, הוחלט לחסל את יהודי קייב באירוע שייחשב לימים כמסמל את תחילת ההשמדה ההמונית והשיטתית של היהודים במהלך המלחמה.
המקום שנבחר לכך היה גיא בפאתי העיר שנקרא "באבי יאר". היהודים הובלו אליו באמתלה שיועלו על רכבות מזרחה, נותבו בין שתי שורות של חיילים שהכו והפשיטו אותם וכשהגיעו לשפת הגיא, נורו והושלכו למטה. 33,771 יהודים נטבחו באותו יום, ה-29 לספטמבר. אך בהמשך אירעו בו מעשי טבח רבים נוספים. עוד כ-15 אלף יהודים, עשרות אלפי צוענים, חוסים במוסדות לחולי נפש, שבויי מלחמה סובייטים ו"מפירי סדר". כ-150 אלף בני אדם בסך הכול.
גיא ההריגה הוסתר היטב ע"י הנאצים וזכה להתעלמות מהמשטר הסובייטי. אך הציבור זכר. בתקופת חרושצ'וב, אנשי רוח ידועים ניהלו מאבק ציבורי בדרישה להנציח את האתר. נקודת הציון במאבק הזה היה שירו של יבגני יבטושנקו, שהולחן לאחר מכן ע"י דימיטרי שוסטקוביץ', שנפתח במילים:
"על באבי יאר אין יד ואין מצבת
ערוץ תלול - כדמות גולל על קבר
אני אחוז אימה
היום זקנתי כמו
לו אני העם היהודי עצמו"
(תרגום: שלמה בן שושן)
בעקבות זאת, הרשויות ניאותו להקים אנדרטה לזכר הנספים ב-1966. אך לא היה בה שום אזכור לטבח היהודים. משום שהעמדה הרשמית בברה"מ הייתה שאין הפרדה בין השמדת היהודים לשאר מעשי הטבח הנאציים ואירועי המלחמה בכלל. רק אחרי שאוקראינה הכריזה על עצמאותה בשנת 1991 הוקמו באתר, אנדרטאות לזכר היהודים שנטבחו. ביניהן פסל הצעצועים השבורים המצמרר שמוקדש לילדים שנטבחו, ומנורת שבעת הקנים שעליה כתוב "קול דמי אחיך זועקים אליך מן האדמה".
השנה יתקיימו בעיר קייב טקסים ועצרות משלתיות לציון 75 שנה לטבח "באבי יאר".
בלוקדה
בדצמבר 1941 כתבה ורה אינבר: "לא זו בלבד שלא נותרו משאיות כדי לנסוע (להוביל את המתים) לבית הקברות … לא נותר דלק במשאיות. והעיקר - לא נותר לחיים כוח לקבור את המתים". עשרה חודשים לאחר מכן, העריכו הרשויות בלנינגרד שמלאי המזון יספיק בדוחק לחודש אחד נוסף של מצור. בפועל, המצור נמשך יותר משנתיים נוספות.
ה"בלוקדה" (מצור) על לנינגרד הוא אחד הסיפורים האפיים של המלחמה, והטראגיים שבהם. הוא נמשך כמעט 900 ימים, בין ספטמבר 1941 לינואר 1944, וגבה את חייהם של כמיליון בני אדם. בשיאו, השורדים התדרדרו לאכילת פסולת תעשייתית, חיות מחמד, חולדות, חרקים וגופות של בני אדם. על הרעב נוספו הקור הקיצוני בעיר הצפונית, הפצצות הנאצים היומיומיות והזוועות והכשלים של המשטר הסובייטי. הבלוקדה על לנינגרד נועדה לא רק כדי להכניע את העיר, אלא כדי למחוק אותה מפני האדמה, על תושביה. שכן "הבירה השנייה" של רוסיה, החוליה המקשרת בינה לאירופה ומרכז ההשכלה במדינה אינה רק עיר, אלא גם סמל.
זהו גם סיפור של קצוות. בזמן הרעב, בכירי המפלגה ארגנו לעצמם חנויות ומסעדות מיוחדות. והאחראי על העיר, ז'דאנוב הידוע לשמצה, הסתיר מהתושבים את ההתקפה המתקרבת ומנע מהם להתכונן כראוי. גם מהאחראים עליו הסתיר את המצב, ואף עצר אספקה לעיר בנימוק ש"המחסנים מלאים".
מצד שני, גם בחודשים בהם הקיום האנושי התכווץ להישרדות של יום אחד נוסף ברעב ובקור, היו מי שנלחמו על הדברים שהופכים אותם לבני אדם. דימיטרי שוסטקוביץ' הלחין את הסימפוניה השביעית "לנינגרד". עובדי מוזיאון הארמיטז' עמלו על פינוי יצירות האמנות למקום מבטחים מחוץ לעיר. העובדים במפעלי "קירוב" ייצרו נשק להגנתה של… מוסקבה וכ-2,000 אקדמאים, סופרים ואמנים המשיכו בעבודתם לאור נרות במרתפים מחוסרי החשמל.
מעט האספקה שהגיעה לעיר שונעה על מעטה של קרח דק שכיסה את אגם לדוגה בנתיב שכונה "דרך החיים", בזמן שהצבא האדום עושה מאמץ נואש להדוף את האויב. עמידתה של העיר, בזכות אזרחיה יותר מאשר בזכות כוחותיו המוכים של הצבא האדום דאז, הצילה לא רק אותה אלא כנראה גם את מוסקבה, והייתה אחד הדברים שהכריעו את המלחמה.
באבי יאר
המשטר של סטלין התייחס בחשדנות לפרטיזנים. שכן מטבע הדברים, הוא לא יודע איפה הם ולא יכול היה לחלק להם הוראות ולפקח עליהם אך עם התקדמות המלחמה והצורך בפעולות חבלה ודה-מורליזציה בעורף האויב, הוחלט להשתמש בהם.
וכך, אם לא חסרו לפרטיזנים צרות, הם הוכפפו לפיקוד המרכזי במוסקבה. הוקם מטה מרכזי ללוחמה פרטיזנית. קצינים מהצבא האדום הוצנחו כדי לפקד עליהם. ועם כל קצין כזה הגיע תא של אנשי נקו"ד כדי "לאכוף משמעת" ו"להילחם בסטיות פוליטיות" בקרבם. במילים אחרות, לחסל פרטיזנים שלא מספיק אידיאליסטים או לא נלחמים בהתלהבות מספקת לטעמים.
היו קבוצות פרטיזנים שונות עם אינטרסים שונים. חלקן נלחמו גם נגד הנאצים וגם נגד הסובייטים, חלקן בינן לבין עצמן. כמה מהן אנטישמיות, אחרות רב לאומיות וחלקן יהודיות. כולן שרדו ונלחמו בתנאים מבין קבוצות הפרטיזנים היהודים הידועה ביותר היא כנראה זו שבראשה עמדו האחים ביילסקי.
אם הדימוי של הפרטיזנים הוא של לוחמי חופש עזים שנלחמו בתנאים לא תנאים נגד הפולש הנאצי, אז הוא נכון. אבל לא מדויק. המציאות מורכבת הרבה יותר. סיפורם הוא סיפור גבורה, אך גם סיפורם של בני אדם שנאלצו להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית.
במקור, הפרטיזנים בשטחי ברה"מ שנכבשו ע"י הנאצים היו שארית פליטה. חיילים שנתקעו מעבר לקווי האוייב ואזרחים שניצלו מטבח. הם ברחו ליערות ולביצות ובעיקר - ניסו לשרוד. כדי לעשות זאת, היה עליהם "להחרים" מזון וציוד מתושבי כפרים שבעצמם סבלו מנחת זרועם של הנאצים, הסובייטים או שניהם. כשכל חשד קל של סיוע שלהם לפרטיזנים היה יכול להיענות בהשמדת הכפר על כל תושביו.
מצד שני, הסגרת פרטיזנים לנאצים הייתה יכולה להציל את חייהם. לפחות מבחינת הנאצים. כי במקרה כזה, הפרטיזנים עצמם כנראה היו מענישים אותם. פרטיזן אחד כתב את הטקסט המצמרר הבא:"נסענו לנקאסטרק להביא לחם, ללא הצלחה. ירינו בבוגד. בערב הלכתי לירות גם באשתו. חבל שהיא משאירה מאחור שלושה ילדים אבל במלחמה כמו במלחמה."
פרטיזנים
נאום סטלין
"חברים, אזרחים, אחים ואחיות", פתח סטלין במילים שמוכרות לכל רוסי כמו ש"דם, יזע ודמעות" מוכרות לכל בריטי.
"סכנה גדולה מרחפת על ארצינו … איך זה ייתכן שהצבא האדום עטור התהילה שלנו איבד ערים ושטחים לצבאות הפשיסטים? האם נכון הדבר שהצבא הגרמני הפשיסטי בלתי מנוצח, כמו שמכריזים ללא לאות התועמלנים הפשיסטים היהירים? ודאי שלא! ההיסטוריה מראה שאין צבא בלתי מנוצח, ומעולם לא היה. הצבא הזה ירוסק כמו שרוסקו צבאותיהם של נפוליאון והקיסר וילהלם".
… אפשר לשאול, איך הממשלה הסובייטית הסכימה לחתום על הסכם אי התקפה עם שדים בוגדניים כמו היטלר וריבנטרופ? האם לא הייתה זו טעות מצידה? ודאי שלא! … אני חושב ששום מדינה שוחרת שלום לא יכולה הייתה לדחות הסכם כזה עם מדינה שכנה, גם אם בראשה עומדים שדים וקניבלים".
הנאום היה מלאכת מחשבת של כנות וכסת"ח, אימה ותקווה, גזר ומקל, רעיונות גדולים והוראות קונקרטיות. הייתו זו תגובתו הפומבית הראשונה של סטלין להתקפת הפתע של "מבצע ברברוסה". היא התחילה ב-22 ליוני 1941 והגיעה אחרי שנתיים של ברית. לפי הסכם ריבנטרוב-מולוטוב, לא רק שברה"מ וגרמניה הנאצית לא היו אמורות לתקוף זו את זו, אלא גם כבשו יחד את פולין וחילקו אותה ביניהם.
הצבא האדום לא היה ערוך להגנה על ארצו. יש אומרים שהתכונן דווקא להתקפה, כדי להשתלט על מזרח אירופה בזמן שגרמניה תהיה עסוקה במערב. ארבעה מיליון חיילים גרמנים זרמו לשטחה של ברה"מ וקצרו הצלחה אחר הצלחה. עד כדי כך שבאוקטובר, הכריז היטלר פומבית על ניצחון: "הצבא הסובייטי הוכרע - ולעולם לא יקום עוד".
האירועים, כמובן, התפתחו אחרת, מוסקבה ולנינגרד - שתיים משלושת הערים המרכזיות ביותר שאליהן דהר הצבא הנאצי, החזיקו מעמד. רק קייב נפלה. בחירתה של יפן לתקוף את ארה"ב איפשרה לברה"מ להקים צבא חדש נוסף במעמקי סיביר ולהטיל אותו למערכה. דבר שלא היה מתרחש גם הוא, אלמלא הלחימה הנואשת שניהלו החיילים והאזרחים בקו החזית. אך מה נתן להם את הרעיון שבכלל יש להם סיכוי?
ביוני 1941, הצבא האדום היה היה מרוסק ויחידותיו לחמו כל אחת לעצמה, עבור הישרדותן. וגרוע מזה, סטלין ידע שכל זה באשמתו. "לנין הקים את המדינה", אמר כשביקר במשרד ההגנה וראה את הנתונים שהכפופים לו פחדו לחשוף לעיניו, "ואנחנו דפקנו אותה".
סטלין היה עריץ גרוע לא פחות מהיטלר. השיטות שלו היו דומות, ואם נקבל את הטענה שה"הולודומור" - הרעבתם למוות של כשלושה מיליוני איכרים אוקראינים - היה מעשה מכוון, הוא גם אחראי לרצח העם הגדול בהיסטוריה עד שואת היהודים. אך כמה בחירות שהוא עשה הביאו לכך שלמרות כל זה, הוא נתפס כמי שעמד בין אזרחי ברה"מ למוות ושיעבוד. בחירה אחת הייתה להישאר במוסקבה שעמדה ליפול, בזמן שכל מנגנון השלטון כבר התפנה ואפילו גופתו החנוטה של לנין הוברחה בקרון קירור מיוחד מזרחה.
אך קודם לכן, הבחירה לחזור. אחרי אותו ביקור שבו סטלין הבין ש"דפק את המדינה", הוא הסתגר בדאצ'ה שלו למספר ימים והותיר את המדינה ללא מנהיג. לא ברור אם הוא התמוטט או שמא ניהל תרגיל ציני שנועד לאשש את מנהיגותו. אבל הוא חזר ונאם ברדיו את הנאום שנפתח במילים "חברים, אזרחים, אחים ואחיות" ומסתיים במילים "קדימה, אל הניצחון", למרות שלא הייתה סיבה ממשית להאמין בכך. בשביל אזרחים רבים, זה היה הרגע בו הבינו שהמלחמה לא נגמרה, אלא רק התחילה.
חוויית המלחמה של האזרחים במזרח, במקומות שאליהם הנאצים טרם הגיעו, כללה הרבה רכבות עוברות. רכבות שנוסעות מערבה ומשנעות בשר תותחים חדש לחזית, ורכבות עם פליטים שמגיעות ממערב. למעשה, העדיפו לקרוא להם "מפונים". והפינוי (אבקואציה) היה המפתח להישרדותם של מי ששרדו, וכנראה גם של המדינה כולה. מיליוני אנשים עלו על רכבות, משאיות, עגלות או ברגל, ועשו את דרכם הרחק מהצבא הגרמני המתקרב. אנשים שיחדו ומירפקו את דרכם לרכבות האלו או העלו את יקיריהם ונשארו מאחור בעצמם בלי לדעת אם יראו אותם שוב. לא היה אכפת להם לאן הרכבות נוסעות כל זמן שזה מזרחה. במזרח, הם שוכנו במקרה הטוב בבתים שנבנו בחופזה עבור הפליטים. במקרים פחות טובים, נזרקו בבקתות של איכרים שהיו על סף רעב בעצמם ולא יכלו להאכיל את הפליטים גם אם רצו.
לא כל אחד יכול היה להתפנות. למי שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי הייתה עדיפות, מה שכלל גם לא מעט עסקנים ועובדי מדינה. מי שהיו לו הקשרים הנכונים, יותר כסף או קרובי משפחה לברוח אליהם, סיכוייו היו טובים יותר. היו גם כאלה שלא ראו צורך להתפנות. באוקראינה שלפני המלחמה למשל, המשטר הסובייטי הביא לגוויעתם של מיליונים ברעב, תוך שהוא מונע הבאת מזון מבחוץ וגוזל או משמיד את מעט המזון שנותר לאיכרים. רבים מהם ראו בכובש הגרמני שיפור לטובה. לפחות עד שגילו את טיבו האמיתי. גם יהודים טעו בכך. הם הכירו את הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לפני באבי יאר, לדוגמא, פנו מספר סוחרים יהודים לצבא הנאצי בקייב וביקשו רשות לפתוח מחדש את עסקיהם, שנסגרו ע"י המשטר הסובייטי.אבל לא רק אזרחים נסו מערבה. כל מה שחשוב למדינה פונה למרחבים העצומים במזרח. כשנראה היה שמוסקבה עומדת ליפול פונו ממנה לא רק כל מנגנוני השלטון (חוץ מסטלין שהחליט להישאר) אלא גם, בקרון קירור משוריין, גופתו החנוטה של לנין. במצור על לנינגרד, שבו נספו כמעט מיליון איש, דאגו לפנות את אוסף האמנות של מיזיאון ההרמיטאז'. במקרה אחד, מנהל תיאטרון העלה על הרכבת ספה שהייתה שייכת למחזאי דגול, ובכל תחנה הסביר פליטים שחיפשו מקום לעצמם למה אסור בשום אופן להשליך אותה.
מבחינת המאמץ המלחמתי, הדבר החשוב ביותר היה פינוי התעשייה. מפעלים שלמים פורקו, הועמסו על רכבות יחד עם עובדיהם והורכבו מחדש בנקודה מזרחית יותר. לפעמים, כמה פעמים. זה היה אחד הדברים שאפשרו לברה"מ, בשלבים מאוחרים יותר, לייצר יותר נשק ותחמושת מהתעשייה הגרמנית המתקדמת. וכך, אחרי קרב סטלינגרד, לעבור מהגנה להתקפה.
Фото Макса Альперта / фотохроника ТАСС
אבקואציה
מכשפות הלילה
"פשוט לא יכולנו לתפוס שהטייסים הסובייטים שגרמו לנו הכי הרבה בעיות היו נשים. נשים אלה לא פחדו מכלום. הן הגיעו לילה אחרי לילה במטוסים הדו כנפיים האיטיים שלהן, ובמשך תקופות מסוימות לא אפשרו לנו שינה בכלל."
סרן יוהאנס שטיינהוף, קצין ואלוף הפלות בלופטוואפה ולימים מפקד הלופטוואפה של מערב גרמניה.
ברמה ההצהרתית, ב"גן העדן לפועלים" היה אמור להיות שוויון מלא בין נשים וגברים, וכך גם בין מאות העמים השונים שהרכיבו את ברה"מ. בפועל, המציאות הייתה מורכבת יותר.
למשל, שירותן של נשים כלוחמות לא תמיד עבר בלי מאבק. מאבק כזה ניהלה הטייסת המפורסמת מרינה רסקובה, שהביא להקמתם של שלושה רגימנטים של חיל האוויר שרוב המלחמה, היו על טהרת הנשים. מסופר שכששאלה קהל של מתנדבות צעירות אם אינן חוששות שהגברים הרעים מהצד השני יירו עליהן, צעקה אחת המתנדבות בתשובה: "לא אם נירה עליהם קודם, רב סרן רסקובה!". רגימנט אחד היה של מפציצים בינוניים בפיקודה של מרינה עצמה, עד שנהרגה בקרב. השני של מטוסי קרב והשלישי, המפורסם מכולם, של "מכשפות הלילה". הכינוי הזה, "נאכטהקסן" הודבק ע"י הגרמנים לנשים מהרגימנט השלישי שמספרו 588 וסיפורו לא יאמן.
המטוסים שהן הטיסו לא נועדו לקרב. אלו היו מטוסים ריסוס ואימון, עשויים מעץ ובד ועם מנוע כמו של מכונית קטנה. רק שתי פצצות היה אפשר להעמיס עליהם. אבל הם היו בלתי נראים לעין בלילה וקשים מאוד לאיתור במכ"ם וגלאי אינפרא אדום. הטייסות היו מתקרבות למטרה בטיסה של מטרים ספורים מעל פני הקרקע בחסות הצמחייה ואז מכבות את המנוע ודואות בדממה, כשרק קול הבד המתנפנף ורעש הפצצות מעיד על נוכחותן.
בסטלינגרד, חיילי הוורמאכט מחוסרי שעות השינה הקיפו את בסיסיהם במעגל שלם של תותחים עם זרקורים עליהם. אך המכשפות פיתחו שיטה משלהן: הן טסו בשלישיות. שתיים היו נכנסות למעגל הזרקורים ופונות לכיוונים מנוגדים כדי למשוך את אור הזרקורים ואש התותחים, והשלישית הייתה נכנסת לאזור החשוך באמצע ומטילה את הפצצות.
הטייסות יצאו יחד ל-24 אלף גיחות וזכו יחד ב-23 אותות "גיבור ברית המועצות". למרבה הפלא, רובן שרדו את המלחמה וזכו להשתתף בקרב על ברלין.
חוויית המלחמה של האזרחים במזרח, במקומות שאליהם הנאצים טרם הגיעו, כללה הרבה רכבות עוברות. רכבות שנוסעות מערבה ומשנעות בשר תותחים חדש לחזית, ורכבות עם פליטים שמגיעות ממערב. למעשה, העדיפו לקרוא להם "מפונים". והפינוי (אבקואציה) היה המפתח להישרדותם של מי ששרדו, וכנראה גם של המדינה כולה.
מיליוני אנשים עלו על רכבות, משאיות ועגלות או הלכו ברגל, ועשו את דרכם הרחק מהצבא הגרמני המתקרב. אנשים שיחדו ומירפקו את דרכם לרכבות האלו או העלו את יקיריהם ונשארו מאחור בעצמם בלי לדעת אם יראו אותם שוב. לא היה אכפת להם לאן הרכבות נוסעות כל זמן שזה מזרחה. במזרח, הם שוכנו במקרה הטוב בבתים שנבנו בחופזה עבור הפליטים. במקרה פחות טוב, נזרקו בבקתות של איכרים שהיו על סף רעב בעצמם ולא יכלו להאכיל את הפליטים גם אם רצו.
לא כל אחד יכול היה להתפנות. למי שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמתי הייתה עדיפות, מה שכלל גם לא מעט עסקנים ועובדי מדינה. מי שהיו לו הקשרים הנכונים, יותר כסף או קרובי משפחה לברוח אליהם, סיכוייו היו טובים יותר. היו גם כאלה שלא ראו צורך להתפנות. באוקראינה שלפני המלחמה למשל, המשטר הסובייטי הביא לגוויעתם של מיליונים ברעב, תוך שהוא מונע הבאת מזון מבחוץ וגוזל או משמיד את מעט המזון שנותר לאיכרים. רבים מהם ראו בכובש הגרמני שיפור לטובה. לפחות עד שגילו את טיבו האמיתי. גם יהודים טעו בכך. הם הכירו את הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לפני באבי יאר, לדוגמא, פנו מספר סוחרים יהודים לצבא הנאצי בקייב וביקשו רשות לפתוח מחדש את עסקיהם, שנסגרו ע"י המשטר הסובייטי.
אבל לא רק אזרחים נסו מערבה. כל מה שחשוב למדינה פונה למרחבים העצומים במזרח. כשנראה היה שמוסקבה עומדת ליפול פונו ממנה לא רק כל מנגנוני השלטון (חוץ מסטלין שהחליט להישאר) אלא גם, בקרון קירור משוריין, גופתו החנוטה של לנין. במצור על לנינגרד דאגו לפנות את אוסף האמנות של מוזיאון ההרמיטאז'. במקרה אחד, מנהל תיאטרון העלה על הרכבת ספה שהייתה שייכת למחזאי דגול, ובכל תחנה הסביר לפליטים שחיפשו מקום לעצמם למה אסור בשום אופן להשליך אותה.
מבחינת המאמץ המלחמתי, הדבר החשוב ביותר היה פינוי התעשייה. מפעלים שלמים פורקו, הועמסו על רכבות יחד עם עובדיהם והורכבו מחדש בנקודה מזרחית יותר. לפעמים, כמה פעמים. זה היה אחד הדברים שאפשרו לברה"מ, בשלבים מאוחרים יותר, לייצר יותר נשק ותחמושת מהתעשייה הגרמנית המתקדמת. וכך, אחרי קרב סטלינגרד, לעבור מהגנה להתקפה.
אבקואציה
אם תשאלו ישראלי ממוצע, או אזרח מדינה מערבית, מה המילה "שואה" מזכירה לו התשובה כנראה תכלול – גטאות, טלאי צהוב, רכבות, גז, תנורים, יודנראט, סלקציה, מספר על היד, מרידות.
הדימויים האלו נכונים בעיקר לאותו חלק של פולין שהנאצים כבשו והפכו אותו לאתר השמדתם של כשלושה מיליוני יהודים, ורבים אחרים.
הוא שונה מעט בבלורוסיה, ליטא, לטביה ואסטוניה, שסופחו לברה"מ ממש לפני הצטרפותה למלחמה. היו שם גטאות זמניים ולעיתים יהודים שנשלחו לעבודת פרך ולא למוות מיידי. בגטו מינסק למשל, הצטופפו 100 אלף יהודים בקילומטר מרובע אחד ועל כן הוא כונה "בור מינסק". בבלארוס בלטו היהודים בנוכחותם בקבוצות הפרטיזנים, שהידועה בהן היא זו של האחים ביילסקי. בחלקים אחרים של ברה"מ, כמעט אף אחד מהדימויים הללו לא רלוונטי. ההשמדה נעשתה תוך כדי מלחמה ולא היה לנאצים את השקט להקים מערך השמדה מתועש כמו שעשו בפולין.
שם, בעקבות שלושת ראשי ההתקפה הזדנבו יחידות ה"אייזנצגרופן". תפקידן העיקרי היה לחסל "יהודים ובולשביקים". עבור הנאצים, היו אלה מילים כמעט נרדפות, שכן החשיבו את המשטר הסובייטי כהמצאה יהודית. לכן, הדימוי שמזוהה עם ההשמדה שם הוא "גיא ההריגה". כשלוקחים אנשים ליערות מחוץ לעיר, יורים בהם בהמוניהם ומכסים באדמה. הדוגמא הידועה ביותר היא כמובן באבי יאר שליד קייב שבה נרצחו במהלך יומיים יותר מ-35 אלף יהודים.
אך כאן נעוצה גם אחת הסיבות שבגללן נוח לנו יותר לדבר על השמדת היהודים בפולין. ההשמדה ברוב שטחי ברה"מ הייתה פחות ייחודית ליהודים. בורות ההרג היו נחלתם של כפרים שלמים שנחשדו בסיוע לפרטיזנים. של אנשים שנרצחו כתגמול על מותם של גרמנים. של שבויי מלחמה סובייטים וגרמנים. של לאומנים ומתנגדי משטר, הן הנאצי והן הסובייטי. גורלם של היהודים היה דומה לגורלם של רבים אחרים, אך לרציחתם ניתנה ע"י הנאצים תשומת לב מיוחדת.
באותה תשומת לב מיוחדת ברה"מ סירבה להכיר, ועד היום שואת היהודים לא תמיד נתפסת שם כסיפור נפרד משאר זוועות המלחמה. גם לאידיאולוגיה הסובייטית שניסתה לטשטש סיפורים לאומיים נפרדים וגם לעובדה שעמדתה של ברה"מ כלפי ישראל והציונות הייתה עוינת – היה חלק גדול בזה.
ההכחשה הסובייטית, ההתמקדות בשיטות השמדה ייחודיות יותר ואחוזי ההישרדות הגבוהים יותר במקומות בהם היו גם מחנות עבודה - כמו אושוויץ - הכתיבו את הייצוג של השואה בעינינו. הבעיה היא, שמיליון וחצי יהודים שנטבחו בשטחי ברה"מ נותרו בשולי הסיפור. סיפורם לא תואם מספיק את דימוי השואה כמו שהתעצב בעינינו.
השואה בברה"מ
למרות זאת, כשמדובר במלחמת המולדת הגדולה, כמה מספרים יכולים לפחות להמחיש מעט עד כמה בלתי נתפסים היו מימדי המוות והסבל.
בקרב קורסק למשל, מספר הנפגעים בצד הסובייטי היה דומה למספרים של כל חיילי
צה"ל – כ 180 אלף איש. בקרב סטלינגרד מספר הנפגעים מקרב החיילים עלה על כל כוחות המילואים של צה"ל – כ 478 אלף איש ואישה. מספר ההרוגים בלבד במצור על לנינגרד מוערך בסביבות המיליון בני אדם. כמו כל תושבי העיר ירושלים והישובים הסמוכים לה. אלה היו קרבות גדולים, אבל שלושה מתוך מאות.
כ-15% מאזרחי ברה"מ מצאו את מותם במלחמה, בין 20 ל-30 מיליוני בני אדם.
לשם השוואה – במלחמת העצמאות, שיעור הקורבנות היה אחוז אחד מאזרחי המדינה.
מספר החיילים ההרוגים הוא 8,668,400. יותר ממספרם של כל אזרחי מדינת ישראל היום. מספר הפצועים והנכים, יותר מכפול ממספר זה. מספר האנשים שגוייסו למלחמה הוא בערך כגודל האוכלוסיה של קנדה היום: 34.5 מיליון איש ואישה. שמונים וארבע מתוך כל מאה מגוייסים נהרגו, נפצעו או נשבו. וזה לא הכול.
בישראל למשל, יש 1,255 ישובים מוכרים מכל הסוגים. בברה"מ, במלחמה ההיא הושמדו 70,000 כפרים, 1,700 ערים ו-32,000 מפעלים. 25 מיליון בני אדם נותרו ללא קורת גג. וגם זה לא הכול. השבויים והנעדרים, האנשים שאיבדו את משפחותיהם, אלה שסבלו רעב, קור ומחלות, אלה שנידונו לעבודת פרך ולמוות איטי בגולא"ג, ש"טוהרו" ע"י המשטר, ששרדו ביערות ובכפרים נידחים, שלא חזרו לעצמם ועוד ועוד. כל מספר של נפגעים, מכל סוג, נאמד במיליונים. וזאת לא סטטיסטיקה. אלה מיליארדי טרגדיות.
"מוות של אדם זה טרגדיה", אמר סטלין, "אבל מוות של מיליון בני אדם זה סטטיסטיקה".